העורף הוא החזית (מתוך מהדורה מיוחדת)

העורף הוא החזית. צו השעה: חיזוק אזורי הספר – היישובים והמועצות האזוריות

מאת: סא"ל (מיל) אלון ביטון, מנהל אגף חירום וביטחון במרכז השלטון האזורי בישראל

בשבת שמחת תורה (07.10.22 – "השבת השחורה"), קרסה לחלוטין תפיסת הביטחון של מדינת ישראל. הצבא החזק ביותר במזרח התיכון, כשל ביום פקודה והותיר את תושבי הישובים בעוטף עזה, חשופים ובודדים אל מול רוצחים מאורגנים מארגון הטרור חמאס. רוצחים שביום אחד רצחו למעלה מ-1200 אזרחים, שבו כ-239 אזרחים וחיילים ופצעו יותר מ-5000 אנשים בדרגות פציעה שונות.

לצד גבורתם של לוחמי צה"ל ושוטרי משטרת ישראל שחירפו נפשם, צריך להגיד בקול רם וברור: שאלמלא גבורתם של התושבים, שהינם לוחמי כיתות הכוננות, מנהלי הביטחון, רכזי הביטחון השוטף ושאר בעלי התפקידים במרחב האזרחי, התוצאות הנוראיות היו גרועות עוד יותר! המתקפה הרצחנית מחייבת את כולנו. (צה"ל, שב"כ, משטרת ישראל, גורמי החירום וההצלה, המועצות האזוריות, היישובים ובקצה האזרח), למחשבה מחדש ולהיערכות אחרת להגנת הישובים ביום שאחרי המלחמה.

הטבח הנורא שביצעו מרצחי חמאס חייב לגרום לשינוי קונספטואלי עמוק.

העורף, הפך לחזית! לא רק בגלל כמות מטורפת של פצצות מרגמה, רקטות וטילים שמונחתות על העורף כדבר שבשגרה, אלא התקפה בסד"כ חטיבתי מתואמת ומאורגנת בגזרה רחבה. קריסת הקונספציה על פיה: "האויב מורתע", "הגדר בלתי עבירה", ובכל מקרה צה"ל ערוך ומוכן לסכל במהירות חדירת אויב לשטחנו, מחייבת אותנו ביישובי הספר המרוחקים והמבודדים לחזור ליסודות ולבנות כוח מגן טריטוריאלי על בסיס התושבים עצמם. שיגויסו, יצוידו ויאומנו על ידי כוחות הביטחון ויהוו כוח מגן מהיר וזמין ש"מגן על הבית".

לא עוד "כיתות כוננות" שבפועל לא מאורגנות, לא מצוידות ולא נמצאות בשרשרת הפיקוד והשליטה. אלא יחידות צבאיות/ומשטרתיות מאורגנות תחת מפקדים. לא עוד בהתנדבות, לא עוד בקריצת עין, אלא בדרך המלך. באופן מאורגן, מחומש, מאומן ומתוקצב בצורה מלאה.

"קו המגע לעולם ייפרץ" השיעור הראשון שלומדים צוערי בית הספר לקצינים כאשר הם לומדים על צורת הקרב "הגנה". כך קרה לקו בר לב שבנתה ישראל לאורך תעלת סואץ, אשר נפרץ במלחמת יום הכיפורים. כך קרה לקו מאז'ינו – קו הביצורים העצום והאימתני שבנתה צרפת לאורך גבולותיה בין גרמניה ואיטליה לאחר מלחמת העולם הראשונה. וכך קרה גם לגדר "הבלתי עבירה" בעזה.

מרצחי החמאס הארורים פגשו מולם מתיישבים נחושים ואמיצים, תאבי חיים ושוחרי שלום שהיו בנחיתות מספרית, בנחיתות מבצעית ותחת הפתעה מצבית. אסור למדינת ישראל לאפשר שהדבר הנורא הזה יחזור על עצמו אי פעם בעתיד. לפגיעה הנוראית שפגעו בנו מרצחי החמאס יש מספר מעגלים וכל אחד ואחד מהם מצריך התייחסות מקצועית ומעמיקה.

הראשון במעלה, והברור מאליו הנפגעים ומשפחותיהם. ברור שתושבי הדרום, הקיבוצים והמושבים, תושבי אופקים, תושבי נתיבות, שורדי פסטיבל "נובה" ואחרים שנפגעו פגיעה אנושה זקוקים לתשומת לב ממשלתית מיוחדת בהרבה מאוד מובנים; מטיפולים נפשיים, דרך מקום מגורים זמני ראוי עד לכינון בתי הקבע מחדש וכו'.

במעגל השני יש למנות את העקורים. נכון לכתיבת הדברים יש כ-250,000 עקורים תושבי עוטף ישראל בדרום ותושבי קו העימות בצפון, שיותר מחודשיים נכפתה עליהם גלות מביתם. לרבים וטובים מהם הגזירה כללה בחובה גם אובדן של פרנסתם. ובמקרה של רבים מהחקלאים גם להשחתה של מפעל חייהם. אלו אותם האנשים שבעצם ישיבתם במושבים ובקיבוצים קבעו דה-פאקטו את גבולותיה של המדינה. במעגל השלישי נמצאים כלל האזרחים תושבות ותושבי אזורי הספר של מדינת ישראל. כל יישוב חווה (וחווה עד היום) פגיעה אנושה בתחושת הביטחון.

על מנת לתת מענה מיידי לתחושת חוסר הביטחון הקיומי שחוו אזרחי המדינה לאחר הטבח הנורא של ה-07 באוקטובר ולצד הכרזת הקבינט הביטחוני ליציאת צה"ל למלחמת "חרבות ברזל" התבצעו בעורף פעולות דחופות שהשפיעו במידה רבה על המצב ומיתנו את תחושות הכאוס בטווח הזמן המיידי.

המרכזיים שבהם:

הקמת כיתות כוננות יישוביות ומועצתיות – מיד לאחר הטבח החלו במשמר הגבול לגייס לאמן ולהכשיר את כיתות הכוננות ביישובים. ממצב בו היו כיתות כוננות רק בעשרות בודדות של יישובים הגענו למצב בו יש כיתות כוננות ביותר מ-600 יישובים כפריים. (חשוב להדגיש שהכיתות עדיין לא בכשירות מלאה בעיקר בגלל פערי ציוד).
גיוס "בני המקום" – במסגרת הפרויקט גויסו לשירות מילואים חיילים, שכבר היו בפטור מצה"ל (אך עדיין כוחם במותנם), על בסיס שייכות גיאוגרפית (בני המקום). הכוח הזה היווה את הבסיס לכוח קבוע בתחום היישוב שביצע "משימות ברזל", כגון שמירה באשכולות גני ילדים, אבטחת שערי הכניסה ליישובים וכד'. אותם בני המקום שגויסו תרמו תרומה מכרעת לתחושת הביטחון בכלל היישובים.

נחתמה אמנה בין משטרת ישראל לפקע"ר – עיקר האמנה הסדרת תחומי האחריות בין הגוף שבונה את הכוח (פקע"ר) לבין מי שמפעיל אותו בגזרת הבט"פ (משטרת ישראל).
גיוס כלל חברי החירום והחוסן היישובים (צח"י) – הצח"י הינו המאפשר העיקרי ברמת המועצה. באמצעותו יוצאים לפועל הצרכים הדחופים בחירום. הוא מאפשר רציפות והמשכיות בכל החתכים עליהם אמונים ראש המועצה ובא כוחו מנהל החירום והביטחון המועצתי (קב"ט). לכל צח"י יש מנהל – הכפוף לראש המועצה/המנכ"ל ותחתיו יש מכלולים שעובדים בשגרה ובחירום אל מול מנהלי המכלולים של המועצה (חינוך, הנדסה, לוגיסטיקה, רווחה, מידע לציבור ודוברות). יישובים בהם הצח"י מתפקד על כל רבדיו (נבנה נכון, מאומן ומצויד) הינם יישובים חזקים.

השינויים הנדרשים בתחום הביטחון במרחב הכפרי בטווח הבינוני/ארוך:

השקעה בסדר גודל אחר במרכיבי הביטחון ביישובים, הן אלו שתחת הפיקודים המרחביים של צה"ל והן אלו שבתוך גזרת המשרד לביטחון לאומי. כולל תקציבים משמעותיים להתעצמות (גדרות אינדוקטיביות, שערים חשמליים, מצלמות, מרכז שליטה יישובי ומועצתי, אמצעי קשר וכד').
שינוי היחס של מוסדות המדינה (צבא ומשטרה) לאנשי הביטחון "האזרחיים" שפועלים במרחב המועצות ובכלל זה האצלת סמכויות בחוק למנהלי החירום והביטחון של המועצות האזוריות. (נכון להיום יש לראש מועצה ולקב"ט הרבה אחריות ומעט מאוד סמכות).
הקמת כוח שיטור מועצתי בכל אחת מהמועצות האזוריות שרוצות בכך. בפועל, יש היום רק ב-6 מועצות מתוך 54 מועצות.
הקמה של "מחלקות הגנת יישוב" ביישובים הקדמיים תחת הפיקודים המרחביים של צה"ל.
גיוס ושיוך מתנדבי כיתות הכוננות במרחב המשרד לביטחון לאומי ליחידת מילואים של משמר הגבול על מנת שיוכשרו, יאומנו ויופעלו בצורה מחייבת ומקצועית יותר.
מיקום צוותי החירום היישובים תחת אגפי הביטחון וחיזוק דרמטי שלהם בהיבטי הכשרה, ציוד ואימון.
הכרה מלאה בזכויותיהם של רכזי הביטחון השוטף הצבאי.
הגדלה משמעותית של מחלקת היישובים משמר הגבול – תקנון מש"ק בטחוני בכל יישוב תחת אחריות משמר הגבול במדינה. המש"ק יהיה אחראי על גיוס, אימון והפעלת כיתות הכוננות.
הקמת רשת הקשר הלאומית (לקח שטרם מומש מאסון הכרמל!) כיום, בניגוד גמור להחלטות שהתקבלו בעקבות אסון הכרמל, יש מידור מוחלט של גורמי החירום מרשת הקשר המשטרתית. המצב גורם לכאוס בהיבטי פיקוד ושליטה באירוע חירום.
כיתות הכוננות – נדרש לדעתי לאגד את כלל כיתות הכוננות המשטרתיות במרחב הכפרי (משמר הגבול) – ביחידות מילואים (ולא על בסיס מתנדבים). זאת על מנת לבנות אותם כגוף מקצועי, בהיבטים של ציוד, אימונים והפעלה. ולא פחות חשוב על מנת שיזכו לתגמול והכרה על פעילותם החשובה.