מסל"מ – מהלך סרק להרגעת המצפון

מסל"מ הנו ביטוי, ספק סרקסטי, שמשמעותו "מהלך סרק להרגעת המצפון". הוא מתקשר ל"תיאוריית הנורמה" של חתן פרס נובל דניאל כהנמן ז"ל, שזה מקרוב הלך לעולמו, ושותפו פרופסור דייל מילר, לפיה פעמים רבות לוקים מנהלים בעשיית יתר שאינה מסייעת לתהליכי קבלת החלטות רציונליים, ולפעמים דווקא לא חייבים לפעול תחת כניעה ללחצי הסביבה (ע"ע ‏"הטיית העשייה"),(1).

מאת: ניר רן

בתמונה: ניר רן

שישה חודשים ויותר חלפו מאז שבעה באוקטובר. המערכה רחוקה מלהסתיים. בגזרת עזה נכנסו צה"ל ושירותי הביטחון למזלג דרכים וברירה בין התעקשות על כיבוש רפיח, מה שנראה ככניסה ל"שלב הדשדוש" (במקרה הטוב), או בחירה בגישת "היד הארוכה" שמהותה ביסוס ההישגים ומעבר ללחימה ארוכת טווח וחיסול סבלני ועיקש של בכירי חמאס וכל אלו שהייתה להם יד, רגל או אצבע באירועי 7 אוקטובר. גם בגזרת הצפון ניצבת הדילמה – האם לפרק את האיום אחת ולתמיד, תוך ניצול האסקלציה שיצרה איראן, או להכיל ולהעביר אותו שנים קדימה כשהוא בשל והרסני עוד יותר. שאלות שעבור מדינת ישראל הן הרות גורל.

כך או כך, האבק עדיין מיתמר ורחוק מלשקוע. לא זמן לסיכומים. וכשיגיע הזמן, ממילא יהיה סדר לדברים ולא עלינו להפר אותו. עם זאת, בידיעה שהיריב (הפח"עי) לא שוקט על שמריו וגם בעת מלחמה הוא זומם לזרוע מוות, הרס וחורבן; מערכי האבטחה הניצבים מולו חייבים להיות חזקים יותר, טובים יותר ופרואקטיביים יותר. לקחי ביניים לפיכך, לא רק שהם לגיטימיים, הם הכרחיים. הצבא עוסק בכך בתחום הלחימה, זוהי גם חובתנו, בהתייחס לאבטחה. וזאת לזכור, כשל השביעי באוקטובר הנו, בין השאר, גם כשל אבטחתי.

רוב הדברים שיוצגו כאן אינם חדשים. אנחנו עוסקים בהם, בהקשרים שונים, מקדמת דנא. אתמקד בשני נושאים עיקריים: הערכת סיכונים )והבנתם( ופרואקטיביות באבטחה. מטבע הדברים ואופי הפלטפורמה, זה יהיה קצר, כמעט לאקוני.

הערכת סיכונים

מלחמת יום כיפור (1973) נבחנה בכל היבט אפשרי. היא צרובה בזיכרון הלאומי בשני הקשרים מרכזיים – הפתעת צבאות מצרים וסוריה שהעמידה את מדינת ישראל, לראשונה, בסכנה קיומית מוחשית (מה שאגב, לא קרה במלחמת אוקטובר 2023), וניצחון מוחץ של ישראל בסופו של דבר. שלושה ביטויים דבקו לכשל המודיעיני שאיפשר את הפתעת היריב, האחד הוא "הקוֹנְסֶפְּצְיָה" (כינוי שנתנה ועדת אגרנט לתפיסה שגיבשה חטיבת המחקר באמ"ן בדבר "תנאי סף" מצריים וסוריים ליציאה למלחמה). השני הוא "הצופה שנרדם" – כשם ספרו של אורי בר יוסף (בהוצאת זמורה ביתן) שעוסק באותו נושא עצמו, אך גם מסביר בעקיפין מציאות בה בני אדם מסגלים לעצמם קונספציה המתאימה להם – אישית – באותה תקופה. השלישי – "סבירות נמוכה" שנתפס כביטוי של שאננות ויוהרה (בעיקר על רקע מלחמת ששת הימים) שהובילו לכשל הצבאי והמדיני. כך או כך, למרות שהצטברו ראיות לפריצה אפשרית של מלחמה, העריך המודיעין הישראלי שקיימת "סבירות נמוכה" למתקפה מצרית – סורית על ישראל. הערכה שהתבררה כרשלנית.
למרבית הצער (והאכזבה), שלושת הביטויים רלוונטיים, כפי הנראה, גם בהקשר להפתעת השבעה באוקטובר 2023 , פחות או יותר באותם הקשרים. שאלת הסבירות היא הרלוונטית ביותר לענייננו.
כבר בהרצאת "מבוא לאבטחה", שבפתח קורס מנהלי אבטחה, מוצגת הנחת העבודה לפיה "יתרון ההפתעה נתון בידי היריב".
כפי שכתבתי בעבר (במגזין זה) "במציאות בה יתרון ההפתעה נתון בידי היריב – האסטרטגיה המנצחת היא לא להיות מופתע" (2). הגם שפיגועים רבים מסוכלים על ידי מודיעין, אנחנו יודעים רק את מה שאנחנו יודעים וכאשר תכנון ו"גלגול" פיגוע חומק מעין המודיעין, דבר שהוא בלתי נמנע, היריב הוא הקובע את המקום, הזמן, הכיוון והעוצמה מבלי שיהיה לנו מידע מוקדם על כך. מצד שני, הערכת סיכונים מתחילה בהערכת האיום (במטריצה שמתבססת על המוטיבציות של היריב בציר אחד והיכולות של היריב בציר השני), היא ממשיכה בניתוח פגיעות היעד ומסתיימת – בסוף תהליך – בדירוג הסיכונים (במטריצה שמציגה את רמת הסבירות להתממשות תרחיש האיום בציר האחד ועל רמת הנזק שהוא מגלם בציר השני).

וכיצד זה רלוונטי לנושא שלנו?

בשני היבטים: ראשית, אנחנו לא אמורים לשאול את עצמנו האם היריב מורתע, או מה הוא יחליט לעשות ומתי (כל ניסיון להיכנס לראש של היריב הוא קונספט הימורי), אלא מה הוא יכול לעשות שתואם את המוטיבציות/ אינטרסים/ הצדקת הקיום/ מודוס-אופרנדי שלו. לפיכך, כל דבר שהיריב יכול לעולל (דפ"א) הוא תרחיש איום. זה אומר שעל מערך האבטחה להיות מוכן לכל תרחיש, בכל מקום ובכל זמן.
הערכת הסבירות של תרחיש איום לא נקבעת על פי "מיטב ההיגיון" או "תחושת בטן" של מנהלי האבטחה אלא על בסיס מתודולוגיה סדורה שמבוצעת בידי מומחים. כך למשל, יש להימנע מ"ניתוח נתיבי חדירה" של היריב אל היישוב או המתקן, או שיקולים כגון "למה ליריב לפעול כאן, כשיותר משתלם לו לפעול שם". קיצורו של דבר, כל דרך פעולה שהיא אפשרית עבור היריב חייבת במענה אבטחתי. ובאשר לתיעדוף סיכונים, זהו מצב סביר שנוכח האירועים, תרחיש מסוים (הסתערות המונית של מחבלים מאורגנים על יישוב במקרה הזה) נצרב בתודעה הציבורית, וגם הנהלת הארגון או היישוב, חרדה ממנו בעת הזו. אולם אבטחה היא מקצוע, ובתכנון האבטחה יש להתכוונן אל כל תרחישי האיום הרלוונטיים, על פי הפק"מ מבלי לתעדף תרחיש מסוים על פני אחרים אלא על בסיס ניתוח הסיכונים. (3)

פרואקטיביות ותחושת ביטחון

ללא שמץ של אירוניה, בהקשר של אבטחה, בדגש אבטחת היישוב והתושבים, שעתה הקשה של מדינת ישראל נוכח אירועי 7 אוקטובר 2023 , הייתה יכולה להיות שעתה הגדולה של האבטחה. לא במונחי תועלת לעצמה (אם יש דבר כזה), אלא ביכולתה להעביר מסר בוטח ומרגיע של שליטה במצב כלפי התושבים והציבור בכלל, ובה בעת מסר הרתעתי תקיף של התרעה ומוכנות כלפי היריב. שידור שאומר לשני הצדדים, "אנחנו כאן". זו לא רק שאלה של החלטה, אלא גם של תפיסת התפקיד, מקצועיות ומנהיגות.
אירועי 7 אוקטובר, מעבר להלכי רוח של אכזבה וכאב, גרמו להלם ציבורי. תחושות מוצדקות אשר נוכח גודל האסון לא ניתן היה להרגיען. הזמן יעשה את שלו, גם אם לא תהיה ממש חזרה לשגרה, לבסוף תיווצר שגרה חדשה, אולי נכונה אף יותר. אולם, לצידן של הרגשות האלו, התגלעו גם תחושות של אובדן הביטחון במרחב היישובי והציבורי.
בסקר מדגמי שביצענו במספר ישובים, לאו דווקא באזורי סיכון, מצאנו שברמת התושבים זה התבטא לעיתים בכך שתושבים מיהרו להחליף דלתות חוץ דקורטיביות בדלתות "משוריינות" או התקנת סורגים וגם בהקמה ספונטנית של קבוצות וואטסאפ רבות משתתפים תחת כותרות מסוג "ביטחון היישוב" או "ביטחון השכונה". בחלק מהיישובים התארגנויות כאלו יצרו לחץ על הנהלות הרשויות המקומיות, עד כדי תביעות ספציפיות לנקיטת צעדים, לעיתים אף בדרישות ספציפיות להתקנת גדר היקפית, תאורה חיצונית, שמירה בשערים, הגברת הסיורים בתוך היישוב וכיוצ"ב. ובמקרים לא מעטים, התביעות האלו נענו כפשוטן. גדר היקפית, לעיתים משיקה ממש לקו הבתים, פנסים מהבהבים של סיורי אבטחה, מפגינים נוכחות ומחסומים מאוישי מתנדבים בשערי הישובים הפכו חיזיון נפרץ. מה שנראה כמהלך פופוליסטי שמיועד ליצירת "תחושת ביטחון" בקרב התושבים והרגעתם.
דא עקא, אלו הן "תרופות פלצבו". יש להן תרומה מסוימת לתחושת הביטחון של התושבים, אך תרומתן האמיתית לאבטחה זניחה, לעיתים אף הפוכה. כך למשל, הקמת גדר מסביב ליישוב, כשלעצמה, לא באמת מעלה את רמת הביטחון. גם אם במקרים מסוימים היא יכולה להוות מכשול מעכב (למשל באזור בו גבולות היישוב משיקים לעורק תנועה ראשי, או כאשר היא ממוקמת הרחק ממעטפת היישוב וכתוספת למרכיבים אחרים). ואולם, הגדר כשלעצמה, כשהיא מותקנת בסמוך לגבולות היישוב עשויה אף להוות יתרון עבור היריב ומכשול ממשי, על גבול הפקרות, לאבטחת היישוב והתושבים, בדגש אלו המתגוררים בסמוך אליה. יריב יוכל לחצות את הגדר בטיפוס בשניות ספורות. הוא יוכל גם לחפור מחילות מתחתיה ולהסוות את החפירות באופן שאנחנו לא נדע עליהן אך הוא יוכל להשתמש בהן, הן לחדירה והן לניתוק מגע/בריחה. חמור מכך, באם היריב יבצע ירי, או השלכת מטענים לעבר בתי היישוב מעבר לגדר שהיא צמודה ליישוב, כוח כוננות ימצא עצמו בנחיתות טקטית בניסיון להגיב היות שנחסמה עבורו הדרך ליצירת מגע, תגבור ועיבוי מערך.
זאת ועוד, גידור האזורים הציבוריים מתעל את היריב לחדירה אל היישוב דרך חצרות הבתים, דבר שמחמיר את הסיכון עבורם. אין כאן טענה שהתקנת גדר במעטפת של אתרים היא בהכרח כשל אבטחתי. באתרי תשתית, תעשיות וכיוצ"ב, הגדר מתחמת את הטריטוריה המוגדרת של המתקן, ומהווה נדבך טריוויאלי ורצוי.
אולם במתקנים אחרים, בדגש יישובים ואתרים ציבוריים, ככלל הישענות על מיגון פיזי, בעיקר כשהוא סמוך לכתלים, הנו קונספט מסתגר שפוגע בתדמית ובאיכות החיים של התושבים, מעבר לכך שהוא "מכריז" על ויתור על השטחים הנמצאים מעברה השני של הגדר. כך גם בהקשר לרכיבי מיגון ואבטחה אחרים (תאורה היקפית, מצלמות טמ"ס במרחב הציבורי שבמעגל הפנימי של הארגון, הפגנת נוכחות של סיור רכוב וכד') שבשימוש בלתי מושכל בהם רב הנזק מהתועלת.
לביטוי "פרואקטיבי" יותר ממשמעות אחת – הפירוש הלשוני של המילה הוא "מניעה מראש" ואכן בהקשר שלנו "פרואקטיביות" משמעותה "נקיטה של פעולות יזומות מראש, על מנת להתמודד עם אירועים עתידיים". שכן, האבטחה מתבססת על פעילות שמהותה היערכות מוקדמת, איתור של גורמי סיכון ומוכנות מבצעית שמטרתה מניעה, במקרה הטוב, ותגובה אופטימלית במצבי חירום הנגרמים נוכח התממשות של תרחישי איום. תפקיד האבטחה איננו להגיב לגירויים ולפעול על פיהם, כי אם להכיל את הסיכונים ולנהל אותם. מטרת העל האסטרטגית היא המשכיות הפעילות של היישוב או הגוף המאובטח והשאיפה היא לאפשר לו לתפקד כשהוא פטור מהתעסקות באיומים (בהסתמך על ההכרה שמערך האבטחה איננו פטור מהם).

המפקד הטוב ייזהר מאינרציה ופופוליזם. הוא יחקור, יבצע סיעור מוחות עם צוות האבטחה במטרה לזהות את כל תרחישי האיום (דפ"א יריב) ולקיים מענה אבטחה הוליסטי אל מולם. כך פועל מערך אבטחה דינאמי ומתחדש, הוא בוטח בכוחו, אינו שוקט על שמריו ומשדר את אותו מסר בוטח של שליטה במצב כלפי הציבור ומסר תקיף של מוכנות והרתעה כלפי היריב.

*************************************************************

(1) מחקר חדש שנערך על ידי שני חוקרים מהמחלקה למינהל עסקים באוניברסיטת בן גוריון בנגב, פרופ' מיכאל בר-אלי וד"ר עופר עזר, יחד עם פרופ' אילנה ריטוב מהאוניברסיטה העברית בירושלים (התפרסם בגיליון המיוחד "Year in Ideas 2008” של ה"ניו יורק טיימס מגזין"), עוסק ב"הטיית העשייה" בקרב שוערי כדורגל ברמות הגבוהות, כאשר הם נמצאים בפני בעיטת עונשין מ-11 מטרים – הפנדל. החוקרים מצאו שב-94% מהבעיטות קפצו השוערים ימינה או שמאלה; ניתוח הסיכויים לעצור בעיטות 11 הצביע לעומת זאת על כך, שהסיכוי הטוב ביותר של השוער למנוע שער מתקיים דווקא כאשר השוער נותר עומד במרכז השער. “תיאוריית הנורמה” גורסת, כי השוערים ירגישו חרטה רבה יותר לאחר שספגו שער דווקא אם הם בחרו “לא לפעול”, כלומר – להישאר במרכז השער;

(2) “איום הטרור כאן להישאר” מאת ניר רן. המאמר פורסם במגזין מצודה, גיליון 40 , מאי 2021.

(3) יצוין אגב, שגם בשנת 2016 עם התעוררות גל “פיגועי הבודדים”, הזהרנו מתופעה הפוכה של הזנחת איום הטרור המאורגן – שנגרם מאותן סיבות.

*על הכותב: ניר רן הנו ראש המרכז לניהול וביטחון במרכז האקדמי לוינסקי-וינגייט ומנכ"ל חברת אקסיום אבטחה וניהול. לשעבר בכיר בשב"כ ובמערך האבטחה הממלכתי.