הכתובת הייתה על הקיר
הכתובת הייתה על הקיר
במשך שנים נאבק ארגון הרב”שצים בהובלתו של ניר שורמן להכרה בתפקיד רכז הביטחון הצה”לי ובחשיבות כיתות הכוננות ביישובי העוטף. למרות המאבק, הלך והידרדר מעמדם וכיתות הכוננות הלכו והתנוונו. על המאבק וחשיבות כיתות הכוננות בהגנת הישובים בראיון שקיימנו בכיסופים בעוד התותחים רועמים סביבנו.
ראיינו חגי ברעם ועירד גיל
בתמונה: ניר שורמן
ניר שורמן שימש במשך 22 שנה כרבש”צ מושב דקל והחל משנת 2016, יחד עם קבוצה של רבש”צים, הוביל מאבק שנועד להביא לשינוי מעמד הרב”שצים ותפיסת הביטחון בישובים בכלל. בשנת 2017 נבחר ליו”ר ועד הרבש”צים ומאוחר יותר בשנת 2018 ליו”ר ארגון הרבש”צים בהסתדרות הלאומית, מהלך אותו הוביל יחד עם איתי הופמן המכהן היום כיו”ר הארגון.
“הקמת הארגון היה הצעד הראשון כאשר המאבק הגדול אותו הובלנו היה מול משרד הביטחון במטרה לשנות את תפיסת ההפעלה של רכזי הביטחון הצה”ליים, החל מהגדרת מהות התפקיד וממנו הנגזרות המתבקשות של כפיפות, כח אדם וציוד וכל יתר הדברים הנלווים לכך,” מסביר ניר.
“הטריגר למאבק החל לאחר מבצע ‘צוק איתן’ וכמי שהיה בדרום משנת 2001 ראיתי לנגד עיניי את כל השלבים; כיצד תפיסת הביטחון משתנה ואת הפערים שהולכים ונבנים בינינו לבין הצד השני. ניסינו לקדם חוק בכנסת שאמור היה להסדיר את נושא ההעסקה שלנו ושל הסגנים וכמובן את מבנה ותפקיד כיתות הכוננות. לצערי, נתקלנו בחומה בצורה ובלתי חדירה והמאבק לא צלח ואת התוצאות ראינו בשביעי לאוקטובר..”.
מה ההבדל בין רבש”צ ורב”ש?
“באזורים הנמצאים בשליטת הצבא נמצא הרבש”צ – רכז בטחון שוטף צבאי. מדובר בישובים לאורך גבולות מדינת ישראל בדרום, בצפון, במזרח, ביו”ש ובעוטף עזה. הרבש”צ פועל מבצעית ת”פ מפקד הגזרה הצה”לי
ומבחינת לוגיסטיקה ומנהלה תחת חיל הגבולות (בעבר תחת פיקוד העורף). במקומות שהם תחת שליטת המשטרה/מג”ב נמצאים רב”שים אשר כפופים למג”ב.
ההבדלים מבחינת התפקיד נובעים בעיקר מהמיקום הגאוגרפי של היישוב בו נמצא הרבש”צ, איומי הייחוס ודרישות המערכת (צבא, מג”ב, יישוב, מועצה). הכיתות הולכות ומתנוונות – כרוניקה ידועה מראש “הצבא מוכוון משימה אל מול פני האויב כאשר משימתו לשבת על הגדרות ולהוות חיץ בין האויב לאוכלוסייה.
לצערי, בפועל, במהלך השנים היו הרבה מקרים של הסתננויות, פיגועים ותרחישים כאלה ואחרים שחלקם לא ידועים לציבור. יש אמירה צבאית שאומרת 'קו המגע לעולם ייפרץ', ההיסטוריה הגזרתית מלאה בתרחישים ולכן היה צריך להציב בכל ישוב איש קשר שיידע לדבר מול הצבא ומול האזרחים. האיש הזה הוא הרבש”צ כאשר כיתת הכוננות מהווה את ‘החיילים’ של הרבש”צ. סגן הרבש”צ ממלא את מקומו של הרבש”צ כאשר הוא לא נמצא בשטח. בהגדרתה: כיתת הכוננות אמורה לתת את המענה הראשוני עד הגעת הצבא".
תחילת הדרך
“בתחילת הדרך תפקיד הרבש”צ היה התנדבותי שכן התפיסה הייתה שמדובר בתפקיד שולי שאינו אמור להכביד על עיסוקו העיקרי של נושא התפקיד, אך עד מהרה הבינו שהתפקיד דורש תגמול, וכרגיל, במדינתנו גם כאשר הוחלט לשלם שכר הוא היה מינימאלי. כאשר אני התחלתי בתפקיד קיבלתי סך 2800 ש”ח, והתפקיד, כאמור, היה בנוסף לעבודה אחרת. עם הזמן הדרישות עלו והרבש”צ נדרש לעסוק בעניינים שלא מתוקף תפקיד הליבה שלו. לדוגמה, כאשר תחנת המשטרה נמצאת במרחק חצי שעה ויותר מהישוב הוא נדרש לתת מענה גם לנושאים פליליים, סדר ציבורי, סכסוכים בין שכנים ועוד.
בתקופה בה החל טרור בלונים הוצמד לרכב הרבש”צ גרר כיבוי והוא הפך לכבאי לעת מצוא. כאשר הייתה תאונת דרכים באזור, הפך הרבש”צ להיות חובש שהעניק טיפול רפואי עד שכוחות ההצלה הגיעו..”.
מתי עוגן התפקיד כמשרה מלאה בשכר?
“יש לציין שתמיד המשרה הייתה מלאה. רק שהשכר לא תאם לכך. בתחילת הדרך השכר למשרה מלאה עמד על 6000 ₪ ומשכורתי האחרונה עמדה על 12000 שח (עלות מעביד), כאשר זה שכרו של רבש”צ קדמי על הגדר. ככל שמתרחקים מהגדר השכר יורד.. האבסורד הוא שהכסף מגיע ממשרד הביטחון, עובר דרך המועצות שאצלן ‘חונים’ כל התקציבים שמיועדים למרכיבי הביטחון, משם הם מגיעים לישובים ומהם לרבש”צ.
כל הגורמים הללו מחזיקים את הכספים לאורך הדרך ומחייבים את הרבש”צ להיות בפועל כפוף לכולם. תלוש השכר שלי יוצא מהמושב כך שבפועל ראש הועד הוא הבוס שלי ואי לכך התחלנו לקבל משימות גם מהוועד, החל מתליית דגלים ביום העצמאות ואם יש הפסקת מים במושב וצריך להביא שני עוקבי מים אזי אני נשלח להביא אותם, ואם יש שביתה של פינוי זבל וצריך לגרור מכולות גדולות – אז אני נקרא למשימה. היו כאן עבודות של חברת חשמל
וכאשר נפל החשמל הרבש”צ נקרא להאיר לעובדי חברת החשמל את המקום עם פרוז’קטור וכך, עם הזמן, הרבש”צ איכשהו הופך להיות ‘כולבויניק'.”
האם המאבק שהובלתם היה על מנת לקבל את המשכורת ישירות ממשרד הביטחון וע”י כך להיות ת”פ הצבא בלבד?
“התחלתי לספר על המעסיק הראשון שהוא הישוב. אספר כעת על המועצה שכאמור אצלה יושבים תקציבי האבטחה. אם אני צריך משהו מהמועצה – אני צריך לסייע בתמורה. כך, כדי לשמור על היחסים במועצה, נוספו עכשיו גם מטלות המגיעות מקב”ט המועצה. לדוגמא: כדי לתת אבטחה באירועי יום העצמאות, גויסו רבש”צים שהוצבו לכיוון תנועה, לביטחון היקפי, לבדיקת קהל ואיתור חשודים.. וכך נחסך הרבה כסף למועצה. זוהי דוגמא ליחסי תן וקח. בנוסף, יש כמובן את הבוס המקצועי שלי שהוא הצבא ואני כפוף להנחיות המח”ט ובכלל זה הקמת חסימות, תגבור בישובים סמוכים כיבוי שריפות ועוד. הרב”שצים נמצאים כל הזמן בין הפטיש לסדן ומשרתים מספר אדונים".
האם ריבוי ה”אדונים” גם פוגע בפן המבצעי?
“בהחלט. אתן לך דוגמה: במבצע ‘צוק איתן’ התבקשנו על ידי ראש המועצה לפנות את כרם שלום מחשש למנהרה חודרת לתוך היישוב, הצבא התנגד לפינוי, כך נוצר מצב בו הרבש”צים נמצאים במרכזו של וויכוח בין ראש המועצה
למח”ט בשאלת פינוי או לא של תושבים מכרם שלום. לא ניכנס לזה עכשיו – אבל מבחינה חוקית כאשר הצבא מכריז על ‘שטח צבאי סגור’ – הצבא הוא הריבון ומי שמחליט הוא המח”ט ולא ראש המועצה ואנחנו, כרגיל, באמצע. דוגמא נוספת: בעקבות חדירה למרחב החטיבה, המח”ט מורה על ביצוע חסימות בנקודות אסטרטגיות (על פי תרגולת ידועה מראש), ראש הוועד של היישוב מתנגד שהרבש”צ ייצא מהיישוב לנקודה מרוחקת 'ויפקיר' את היישוב. שוב הרבש”צ נמצא בקונפליקט בין שני מעסיקים".
האם לכם, כרכזי הביטחון, היה ברור שיש איום חדירה וכיבוש של ישוב כפי שראינו בשביעי לאוקטובר והאם היה לכם ברור שאתם אלו שתידרשו לתת את המענה לתרחיש זה?
“לרבש”צים היה ברור לגמרי שההגנה על הישוב חייבת להיות חזקה ולפני הרבה שנים גם הצבא החזיק בתפיסה הזו. אי לכך, היה לי חדר נשק שלא היה מבייש פלוגה צה”לית; היו לנו מאגים, מטולי רימונים, מקלע 0.3 ואפילו
מרגמה, וחשוב מכך – היו לנו אנשי כיתת כוננות מאומנים שעשו הרבה ימי אימון בשנה. היינו מגויסים במילואים ויוצאים לאימונים".
מתי החלה השחיקה?
“לא יודע איך התהליך בדיוק התחיל, הוא התנהל מעל הראש שלנו. מתישהו התקבלה החלטה שהכל בסדר והשלום תכף פורץ ואפשר להתחיל לחתוך ולצמצם. זה היה תהליך הדרגתי. קצת יותר מעשור אחורה עוד היה לנו
נשק מחלקתי עם אנשים מאומנים. אט אט הצבא התחיל לצמצם, 'הומצאו' הגדרות וסיווגים כמו ההגדרה 'ישוב עורפי', 'ישוב סמוך גדר'. יישובים כאלו נמצאים על פי הגדרת הצבא בסיכון נמוך יותר ולכן לא צריך כלל כיתת
כוננות או שמספיקה כיתת כוננות מאוד מצומצמת. כיתות כוננות כאלו לא נדרשות להרבה ימי מילואים או אמל”ח רב, וככה – הכיתה הלכה והתכווצה עם השנים..”.
מי מקבל החלטות כאלה בצבא?
“זו שאלה מצוינת. לדוגמא: בעקבות גניבה של שלושה כלי נשק מבתים של חברי כיתות כוננות במועצה בה אני גר, (שזה מספר מזערי לעומת 300 כלי הנשק ומאה אלף כדורים שנגנבו מהצבא), התקבלה הנחיה לפיה עלינו להפקיד באוגדה את הנשקים. במידה והחלטה זו הייתה מתממשת זה היה דורש ממני בעת חירום לנסוע 25 דקות לאוגדה, לקחת נשקים, אם בכלל הנשק נמצא זמין שם כשאני מגיע, ולחזור עוד 25 דקות.. איפה נשמע כדבר הזה?..
כמובן שלא הסכמנו שדבר כזה יקרה ובמפגש עם המח”ט הודענו לצבא שאם הנשק עובר אנחנו מעבירים את האחריות להגנת הישובים לצבא. כרגיל, במדינתנו היצירתית עיגלו פינות והכשירו כמה מבנים בתור חדרי נשק וכספות אישיות שלא עמדו בתקן אבל קיבלו 'הכשר'. מעבר לכך, בהחלטה צבאית של הגורמים האחראיים הוחלט לצמצם את כמות הנשקים ביישובים בטענה של צמצום החשיפה לגניבות. הדבר הביא לצמצום מחזיקי הנשק ביישוב, קרי,
צמצום חברי כיתת הכוננות.
החלטה נוספת שהפכה לגורלית הייתה בצמצום ימי האימון של כיתות הכוננות ממספר רב של ימים ליומיים בשנה. זה לעג לרש, כל בר דעת מבין שזה לא רציני וכך לא ניתן לתחזק כיתת כוננות אפקטיבית ומיומנת. לצערי, התפיסה שכיתת הכוננות צריכה להתמודד עם אירוע ביטחוני למשך דקות עד הגעת הצבא הוכחה כשגויה".
תמונות שצולמו בכיסופים..
מה המצב היום? חודשיים וחצי אחרי ה 7/10 ?
“להבנתי, כפי שזה נראה, הצבא שיחרר את הרסן. ‘שופך’ לכאן כל מה שיכול. כיתות הכוננות שילשו את גודלן ומגיע לכאן ציוד הכי מתקדם שיש, אפודים וכלי נשק מתקדמים ואני מניח שגם ימי האימונים יחזרו כעת למה שהיה ואף יותר. חבל שהיינו צריכים לעבור את מה שעברנו על מנת שלמישהו ‘ייפול האסימון'.”
לפני שבוע גם קיבלו החלטה להעביר סופית את הרב”שצים למשרד הביטחון?
"גם אני שמעתי על כך, אך עדיין לא ראינו הצהרה רשמית. לעומת זאת, יש על הפרק גם פיטורין של 17 רבש”צים.. ואני מניח שבימים הקרובים נדע".
האם היום לאחר אירועי השביעי לאוקטובר יש, לדעתך, מקום להפרדה בין הרב”שצים לרב”שים?
“אני חושב שכל מי שיש לו זוג עיניים ושכל מבין שלטרור אין זמן או מרחב מוגדרים. זה קורה בכל מקום. זה יכול להתחיל בעוטף עזה ולזלוג לאיו”ש וזה יכול להתחיל בצפון עם חיזבאללה בהצטרפות עם מחבלים שייכנסו מכיוון ירדן וזה יכול להיות מחבל שמגיע עם נשק למרכז הארץ, יש ערבים ישראלים שמשתפים פעולה וזה יכול להגיע מישוב ערבי ישראלי ולזלוג לכפר סבא..
צריך להיות ערוכים לכך שעוד נכונו לנו אירועים כנגד ישובים בכל הארץ והשאלה היא איך מתכוננים לכך. הניסיון שלנו מלמד שכנראה שאין תחליף לכיתת כוננות מאומנת, חזקה ומצוידת בכל ישוב. גם אצלנו ראינו דוגמה טובה; בעין הבשור – ביום האירוע הייתה להם כיתה גדולה (באופן לא פורמאלי) וביישוב יש ריכוז גדול של תושבים מאומנים ובעלי נשקים אישיים. תוסיף לזה רבש”צ מיומן שהבין מהר את האירוע, וכך – למרות שלא היו להם הרבה כלי נשק ארוכים הם התארגנו מהר, יצאו והגנו על הישוב ומנעו כניסה של מחבלים. בקיבוץ מגן יש כיתת כוננות יחסית גדולה וגם שם נבלמו המחבלים, כך היה גם ב'זיקים'. ולשאלתך, ההבדל היחיד הוא שבשטח הנשלט ע”י הצבא רכז הביטחון חייב להיות ת”פ הצבא באופן מלא וללא מתווכים בעוד שביישובי הבט”פ הכפיפות היא למשטרה או למג”ב, אבל המתכונת היא אותה מתכונת".
האם אין צורך לעשות הבדלה בין ישובים שונים בשל מיקומם, מס’ התושבים, מבנה ועוד פרמטרים?
“בהחלט צריך 'לתפור את החליפה' באופן פרטני לכל ישוב ואני מתנגד בתוקף למפתח שקבעו עם סרגל. מי שמחליט חייב לבדוק היסטוריה גזרתית, יש לבדוק טופוגרפיה, סמיכות לכוחות צבא או משטרה וכמובן יש לתת משקל למספר התושבים והיכולות שלהם”.
מיום האירוע ועד היום הוקמו בישראל בין 700- 1500 כיתות כוננות שרובן כפופות למשטרה ולמג”ב. כיצד, לדעתך, יש לנהל ולתחזק מערך שכזה של מתנדבים לאורך זמן?
“אין ספק שצריך להקדיש מחשבה מעמיקה לנושא וכרגע כל מה שעושים זה פעילות מהירה במטרה לתת מענה מהיר. צריך להיות גוף שיהיה אמון על התקציבים, הלוגיסטיקה וההדרכה של כיתות אלו וחייב להיות לכך תקציב
מסודר. בכל ישוב צריך לעמוד אדם שיידע לרכז את הנושא ולפקד על האנשים בכיתת הכוננות וחייב להיות לו סגן מוגדר שיכול, בכל עת, לשמש כמ”מ. אותו אדם חייב לעבור הכשרה לתפקידו ולהשתתף בהערכות המצב
הגזרתיות וכמובן לקבל תגמול הולם בעבור שירותו, אחרת כל העסק יתפרק תוך זמן קצר".
מה תפקיד החמ”ל בישובים?
“אני ממליץ שלכל ישוב יהיה חמ”ל, זה מכפיל כח מטורף. החמ”ל לא חייב להיות מאויש 24/7 אבל בעת אירוע או התראה לאירוע יש לאיישו באנשי צח”י המכירים את הישוב. כמובן שאם יש גם מצלמות ומערכת קשר, אזי כל
האירוע נראה אחרת לחלוטין".
לסיכום,
“לפני 5 שנים, בשיא המאבק שלנו להכרה הוזמנתי לנאום בכנס האבטחה של ישראל. עמדתי על הבמה וסיפרתי שיש לי חזון שיהיו בכל ישוב רכזי ביטחון וכיתות כוננות. ייחלתי להכרה ולהסדרה של מקצוע הרבש”צ. נכון שזה לא קורה במשמרת שלי, אבל אולי היום במשמרת של איתי הופמן ובעקבות האירועים בעוטף – חזון זה יתממש. גם עכשיו מאחורי הקלעים אני תומך בכל מה שצריך ואני תמיד נכון לסייע. חבל שרק אחרי אירוע כזה הדברים מתקדמים. אני מאמין שאם הדרישות שלנו היו נענות כבר לפני מספר שנים, האירוע הזה לא היה מסתיים בקטסטרופה כזו. לראיה, בישובים שבהם היו כיתות כוננות 'חזקות' על הרגליים והיה שם רבש”צ שהבין את גודל האירוע עם קצת זמן להתארגנות, המחבלים לא הצליחו לחדור!!"