מלכת שדה הקרב – החרב
מלכת שדה הקרב – החרב
מאת: ד"ר אילן אבקסיס
החרב היא הנשק האישי של החייל בימי קדם, כמו הרובה היום. רוב הקרבות בעבר היו קרבות מגע, ואין קרב כזה ללא החרב. במקרים מסוימים של קרבות סיוף בסגנון שלושת המוסקטרים או משחקי הכס, החרב יכולה לשמש גם כנשק הגנה. המילה חרב מופיעה במקרא מעל 400 פעמים! זה המון. החרב מורכבת משלושה חלקים: ניצב, שמורה ולהב. הניצב הוא הידית בה אוחזים את החרב. השמורה היא החלק המפריד בין הניצב ללהב. לשמורה יש תפקיד כפול. למנוע מהיד שלי להחליק מהניצב אל הלהב ולהיפצע. ולמנוע מלהב היריב להחליק על הלהב שלי ולפצוע את היד שלי.
לחרב שלושה תפקידים: הכאה, שיסוף ודקירה. הכאה כשמה כן היא מתן מכה בחרב, רצוי בחלק החד של הלהב. שיסוף הוא חיתוך לרוחב (או לאורך). דקירה היא חיתוך לעומק. חרב הכאה היא חרב בצורת מגל, השימוש בה הוא בתנועת קציר החיטה. מצד לצד, כאשר החלק הקמור, החיצוני הוא החלק הפעיל (בניגוד למגל בו החלק הקמור, הפנימי הוא הפעיל). הביטוי המקראי 'להכות בחרב' מעיד על השימוש הזה. כך ברצח סנחריב מלך אשור: וַיְהִי הוּא מִשְׁתַּחֲוֶה בֵּית נִסְרֹךְ אֱלֹהָיו, וְאַדְרַמֶּלֶךְ וְשַׂרְאֶצֶר (בָּנָיו) הִכֻּהוּ בַחֶרֶב (מל"ב י"ט 37).
חרבות המגל גם מופיעות בתבליטים מרחבי המזרח הקדום ממצרים, ממסופוטמיה ומהאימפריה החתית.
חרב שיסוף וחרב דקירה זו אותה חרב, אך השימוש הוא בחלקים שונים שלה. בחוד או בלהב. במקרה זה להב החרב הוא ישר ולא מעוגל. יתרון החרב הזו ברור. יש לה שני צידי להב פעילים, כלומר יכולת תקיפה טובה יותר. בחרב מגל צריך להפנות את החלק הפעיל אל האויב. ואם האויב מגיע מהצד השני צריך להחזיר את החרב לצד השני, להעביר ליד החלשה, או להפוך אותה – פעולות הגוזלות זמן יקר. החסרון הוא שמשתמש לא מיומן (ואלה רוב האיכרים שגוייסו לצבא) – יכול לפצוע את עצמו. בחרב מגל יש רק צד או פה אחד ש'אוכל' בשר. בחרב ישרה יש שני צדדים או שתי פיות ש'אוכלים' בשר. לכן חרב כזו מכונה חרב פיפיות. .
בנבואת ירמיהו לאנשי ירושלים בעת המצור הבבלי נאמר: כִּי אִם-הִכִּיתֶם כָּל-חֵיל כַּשְׂדִּים הַנִּלְחָמִים אִתְּכֶם וְנִשְׁאֲרוּ-בָם אֲנָשִׁים מְדֻקָּרִים אִישׁ בְּאָהֳלוֹ יָקוּמוּ וְשָׂרְפוּ אֶת-הָעִיר הַזֹּאת בָּאֵשׁ (ירמ' ל"ז 10). גם השיסוף נזכר. למשל לאחר מלחמת עמלק – שאול לא הרג את אגג מלך עמלק. אבל אל חשש יש מי שיעשה זאת: וַיֹּאמֶר שְׁמוּאֵל כַּאֲשֶׁר שִׁכְּלָה נָשִׁים חַרְבֶּךָ כֵּן-תִּשְׁכַּל מִנָּשִׁים אִמֶּךָ וַיְשַׁסֵּף שְׁמוּאֵל אֶת-אֲגָג לִפְנֵי יְהוָה בַּגִּלְגָּל. (שמ"א ט"ו 33).
בקרב דוד וגליית סופר על דוד שהלך לקרב ללא חרב, למרות ששאול הציע לו. רבים סבורים שדוד רק קלע אבן אל ראש גליית ובזה נגמר הסיפור. אבל לא. לאחר מכן: וַתִּטְבַּע הָאֶבֶן בְּמִצְחוֹ (של גליית), וַיִּפֹּל עַל-פָּנָיו אָרְצָה… וְחֶרֶב, אֵין בְּיַד-דָּוִד. נא וַיָּרָץ דָּוִד וַיַּעֲמֹד אֶל-הַפְּלִשְׁתִּי וַיִּקַּח אֶת-חַרְבּוֹ וַיִּשְׁלְפָהּ מִתַּעְרָהּ, וַיְמֹתְתֵהוּ, וַיִּכְרָת-בָּהּ, אֶת-רֹאשׁוֹ (שמ"א י"ז 49 – 51). קלע או לא – בסוף היה צריך את חרב גליית על מנת לכרות את ראשו מעליו.
החרב במקרא הפכה לשם נרדף למלחמה. בערבית המילה 'חרב' משמעה מלחמה. והמילה סיף בערבית היא חרב. בלטינית המילה gladius משמעה חרב. זהו הנשק האישי של הלגיונר הרומי בימי קדם. האיש האוחז ב- gladius לצורך שעשוע הוא הגלדיאטור. הפרח הדומה בצורתו לחרב, הנקרא בעברית סייפן, אך מוכר יותר כגלדיולה.
הכותב הינו ד"ר אילן אבקסיס הוא היסטוריון וחוקר מקרא, שדרן ההסכתים (פודקאסטים) 'דברי הימים – על התנך והמזרח הקדום', 'איזה קטע – תנ"ך עם נטע – תנ"ך לילדים', ו'למה שבקתני – על ישו והנצרות הקדומה' (כולם באתר ilanabc.co.il), מרצה במכללת אורנים, ומחברם של הספרים 'הסגן של בר כוכבא מספרי שתיים בהיסטוריה', 'ויכהו וימיתהו וימלוך תחתיו – רציחות פוליטיות בתנ"ך ובמזרח הקדום', ו'התנ"ך – תובנות לחיים'.
דוגמאות נוספות לחרבות:
